ביאור שטיינזלץ על קידושין ט״ז

1 בגוי שישנו תחת ידך, כלומר, שאתה מושל בו ואתה יכול לקבוע עבורו את החוקים. או שמא תאמר: אינו אלא בגוי שאינו תחת ידך? אולם דבר זה אינו אפשרי, שכן אמרת יכול אתה לומר וכי מה אפשר לעשות לו שיציית לדברי התורה? הא הרי אין הכתוב מדבר אלא בגוי שישנו תחת ידך.

2 א בין הדרכים שהעבד נקנה בהן שנינו במשנה שהוא נקנה גם בשטר. ושואלים: מנלן מניין לנו? אמר עולא: אמר קרא הכתוב בדין אמה העבריה: "אם אחרת יקח לו" שמות כא, י — הקישה השווה אותה הכתוב את האמה לאשה אחרת המתקדשת, מה אחרת מקניא נקנית לבעלה בשטר — אף אמה העבריה מקניא נקנית בשטר.

3 ושואלים על השוואה זו: הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר ששטר אמה העבריה האדון הוא שכותבו כמו שטר קידושין שהבעל כותבו, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שהאב הוא שכותבו והוא כעין שטר מכירה, מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי אינו דומה כלל שטר מכירת אמה עבריה לשטר קידושין! דאיתמר שנאמר שחלקו אמוראים בבעיה זו: שטר אמה העבריה, מי כותבו? רב הונא אמר: אדון כותבו, רב חסדא אמר: אב כותבו. ואם כן, הניחא זה נוח לשיטת רב הונא, אלא לשיטת רב חסדא מאי איכא למימר מה יש לומר?

4 אמר רב אחא בר יעקב, יש ללמוד בדרך אחרת: אמר קרא הכתוב לגבי אמה עבריה שם ז: "לא תצא כצאת העבדים" הכנענים, מכאן למדים — אבל נקנית היא כקנין עבדים כנעניים. ומאי ניהו ומה הוא קנין זה — שטר.

5 ומקשים: ואימא ואמור: אבל נקנית היא כקנין עבדים, ומאי ניהו ומה הוא קנין זה — חזקה! ומשיבים: אי אפשר לומר כן, כי אמר קרא הכתוב בעבדים כנענים: "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם" ויקרא כה, מו, כלומר, דווקא אותם את הגויים אתה קונה בחזקה כאחוזת נחלה של קרקע, ולא אחר בחזקה.

6 ומקשים: אם כן ואימא ואמור כמו כן אותם אתה קונה בשטר, ולא אחר בשטר! ומשיבים: הכתיב הרי נאמר "לא תצא כצאת העבדים" וכפי שדייקנו: אבל נקנית היא כקנין עבדים — בשטר. ושואלים: כיון שאין הדבר מוכח מן הענין, אם כן ומה ראית לדמות אמה עבריה לעבד כנעני לענין שטר דווקא ולהבדילה מדין עבד בקנין חזקה, אולי נאמר להיפך שדומה היא לעבד בדין חזקה ושונה ממנו בדין שטר?

7 ומשיבים: מסתברא מסתבר לומר כי שטר הוה ליה לרבויי היה לו לרבות לענין קנין עבד, שכן שטר כוחו גדול, שהרי שטר גט גם מוציאה בבת ישראל. ודוחים: אדרבה, חזקה הוה ליה לרבויי היה לו לרבות שכן גדולה חזקה שקונה בנכסי הגר שמת בלי יורשים, שאינם נקנים בכל דרך אחרת! ומשיבים: בדיני אישות מיהת על כל פנים לא אשכחן מצאנו קנין של חזקה. אי בעית אימא אם תרצה אמור תשובה אחרת: להכי אהני לכך הועיל מה שנאמר "אם אחרת יקח לו

8 "ללמדנו שראוי ללמוד קנין עבדים מקנין המצוי בקידושין דווקא והוא שטר. ושואלים: ורב הונא האי כתוב זה "לא תצא כצאת העבדים" מאי דריש ביה מה דורש הוא בו? שאינו צריך ללמוד ממנו קנין שטר באמה עבריה כרב אחא בר יעקב. ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה נצרך לו לגופו ללמד שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד כנעני, שאם האדון גרם לה שייפגע אחד מראשי האיברים שלה — אינה יוצאת על ידי כך לחופשי. ושואלים: ורב חסדא, מהיכן לומד הוא דבר זה? ומשיבים: אם כן, שהפסוק בא ללמדנו רק דין אחד לכתוב קרא שיאמר הכתוב "לא תצא כעבדים", מאי מה טעם התוספת "כצאת העבדים" — שמע מינה תרתי למד מכאן שני דברים, הן שאינה יוצאת בראשי איברים, הן שדרך קניינה הוא כקנין עבדים — בשטר.

9 ב מקור הדין ששנינו במשנה לגבי עבד עברי שהוא קונה את עצמו בשנים כשמסתיימות שש שנות עבודתו הוא במה דכתיב שנאמר: "שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חינם" שמות כא, ב.

10 יוצא ביובל — דכתיב שנאמר "עד שנת היבל יעבד עמך" ויקרא כה, מ.

11 יוצא בגרעון כסף — אמר חזקיה: דאמר קרא שאמר הכתוב "והפדה" שמות כא, ח — מלמד שמגרע פדיונה, כלומר, מחזיר לאדון חלק מהכסף לפי חשבון עבור אותם השנים שלא עבדה — ויוצאה, והוא הדין לעבד. תנא שנה החכם: וקונה העבד את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר.

12 ושואלים: בשלמא נניח זה שנקנה בכסף — דכתיב שנאמר "מכסף מקנתו" ויקרא כה, נא, שוה כסף נמי גם כן "ישיב את גאלתו" שם אמר רחמנא אמרה תורה ובא כתוב זה לרבות שוה כסף שהוא נחשב ממש ככסף, שכל דבר שיש בו ערך יש בו כדי השבה. אלא האי שטר היכי דמי שטר זה שאמרנו באיזה אופן הוא בדיוק? אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה אם תאמר שכתב לו העבד שטר על דמי עצמו אם כן היינו הרי הוא ממש כמו כסף, ומה ההבדל?

13 אלא הכוונה היא לשטר שיחרור, שכתב לו האדון שטר שהוא משוחרר. ושואלים: שטר למה לי לצורך זה? לימא ליה באפי תרי "זיל" שיאמר לו בפני שנים "לך", צא לחופשי. אי נמי או גם כן שיאמר לו באפי בי דינא בפני בית דין "זיל" לך. אמר רבא: זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי ואין זה נחשב כחוב כספי בלבד, ומשום כך הרב שמחל על גרעונו על הכסף שצריך העבד לתת לו תמורת השנים שנותרו לו לעבוד — אין גרעונו מחול, שאף שיכול למחול על ידי אמירה בלבד על החוב הכספי, אין זה כשלעצמו מבטל את הקנין שיש לו בעבד, אלא אם כן משחררו בשטר.

14 ג שנינו במשנה שיתירה עליו, אמה העבריה על עבד עברי, שהיא יוצאה מרשות האדון אף בסימנים. אמר ריש לקיש: אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב ויוצאת על ידי כך מרשות אדון. ודבר זה נלמד מקל וחומר: ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב, שהרי אף שהביאה סימני נערות עדיין היא ברשותו לכמה דברים, מכל מקום מוציאין הם אותה מרשות אדון, מיתה שמוציאה אותה מרשות אב לגמרי, אינו דין שמוציאה אותה מרשות אדון?

15 מיתיבי מקשים על כך ממה שאמר רב הושעיא: שנינו במשנתנו שיתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה אף בסימנין, ואם איתא ואם יש מקום להלכה זו של ריש לקיש, ניתני נמי שישנה גם כן הבדל נוסף — שיוצאה אף במיתת האב! ומשיבים: אין להוכיח ממה שלא נזכר הדבר במפורש כי תנא שנה ושייר עוד הבדלים נוספים שלא מנה.

16 ומקשים: מאי מה שייר עוד שאתה אומר דהאי שאף דבר זה שייר, שהרי בודאי לא שייר דבר אחד בלבד? ומשיבים: שייר מיתת האדון, שיוצאת לחופשי אם מת, ואינה עובדת את יורשיו. ודוחים: אי אם משום מיתת האדון לאו שיורא הוא אין זה שיור שכיון דאיכא נמי שיש גם כן דין דומה לזה באיש בעבד נרצע — לא קתני שנה אותו.

17 ואם כן חוזרת שוב הקושיה: ואלא ניתני שישנה שיוצאה במיתת האב! ומשיבים: התנא של המשנה דבר שיש לו קצבה קתני שנה במשנה, דבר שאין לו קצבה, שאין בו זמן קבוע, וייתכן שלא יקרה — לא קתני שנה.

18 ומקשים: והא והרי סימנין שאין להם קצבה, שהרי אין זמן קבוע להופעתם שהרי יש נערות המקדימות להביא סימנים ויש המאחרות, ובכל זאת קתני שנה! אמר רב ספרא: אף על פי שסימנים אין להם קצבה למעלה, שבכל עת שתביא סימנים לאחר שמלאו לה שתים עשרה שנה יצאה מכלל קטנה, אבל יש להם קצבה

19 למטה שיש גבול זמן תחתון, שבפחות מגיל זה גם אם הביאו סימנים אין הם נחשבים.

20 דתניא שכן שנינו בברייתא: בן תשע שנים שהביא שתי שערות — לכל הדעות אין הן נחשבות לסימן בגרות, אלא הריהן כשערות הגדלות בשומא יבלת, מבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד ואפילו עודן בו, שלא נשרו — הרי היא שומא, ואילו ר' יוסי בר' יהודה אומר: סימן הוא לבגרות. בן שלש עשרה שנה ויום אחד והביא שתי שערות — דברי הכל סימן.

21 מתיב מקשה רב ששת: שנינו שר' שמעון אומר: ארבעה אופנים שונים של שחרור עבדים יש, ובזמן השחרור מעניקים להם, למשוחררים. שלשה אופנים באיש עבד עברי, ושלשה באשה אמה עבריה ואי ואין אתה יכול לומר ארבעה באף אחד מהם, לפי שאין שחרור על ידי סימנים באיש, ואין שחרור על ידי רציעה באשה, ולכן יש בכל אחד מהם רק שלוש דרכי שחרור.

22 ואם איתא ואם יש מקום לדברי ריש לקיש ניתני נמי שישנה גם כן מיתת אב באמה עבריה! וכי תימא ואם תאמר הכא נמי תני כאן גם כן שנה ושייר אופן נוסף והא והרי ארבעה קתני שנה משמע שקובע מספר מדוייק! וכי תימא ואם תאמר שהתנא, דבר שיש לו קצבה קתני שנה ודבר שאין לו קצבה לא קתני שנה — והא והרי סימנין שאין להם קצבה, ובכל זאת קתני ושנה אותם!

23 וכי תימא הכא נמי ואם תאמר כאן גם כן תפרש כמו שאמר רב ספרא שיש להם קצבה למטה, והאיכא והרי יש מיתת אדון, שאין להם קצבה וקתני ושנה, ואם כן אין להסביר את דברי ר' שמעון בדרך זו! ומשיבים: מיתת אדון נמי גם כן לא קתני שנה ואין אופן שחרור זה נמנה בין ארבעת דרכי השחרור שהוזכרו.

24 ושואלים: ואלא אם אין אתה מונה מיתת אדון, אם כן, ארבעה מאי ניהו מה הם? ומשיבים: שנים, שעבד ואמה יוצאים לאחר שש שנים, ויוצאים ביובל אף אם חל בתוך שש השנים, וכן יובל של רציעה, של עבד נרצע, ואמה העבריה שיוצאה בסימנים.

25 ומוסיפים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, דקתני סיפא ששנה בסופה של הברייתא: אי אין אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם, לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה. ואם איתא ואם ישנה גם מיתת האדון, אם כן באשה מיהא משכחת לה לפחות מוצא אתה ארבעה דרכי שחרור שנים, יובל, סימנים, מיתת האדון, ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

26 מתיב מקשה גם רב עמרם על דברי ריש לקיש ממה ששנינו: ואלו מעניקים להם: היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת האדון, ואמה העבריה היוצאה בסימנים. ואם איתא ואם יש מקום לדברי ריש לקיש אם כן ניתני נמי שישנה גם כן מיתת אב! וכי תימא ואם תאמר כי תנא שנה ושייר, והא והרי "אלו" קתני שנה, לומר שדווקא אלו, ולא יותר!

27 וכי תימא ואם תאמר שרק דבר שיש לו קצבה קתני שנה ואילו דבר שאין לו קצבה לא קתני לא שנה, והא והרי סימנין שאין להם קצבה וקתני ושנה אותם כאן. וכי תימא הכא נמי ואם תאמר כאן גם כן כדברי רב ספרא שיש להם קצבה למטה, האיכא הרי יש מיתת אדון ולכך אין קצבה! ואם כן הרי זו תיובתא קושיה חמורה על דברי ריש לקיש! ומסכמים: אכן תיובתא קושיה היא ונדחו דבריו.

28 ושואלים: כיצד אתה סותר את דבריו והא והרי ריש לקיש קל וחומר אמר, וכיצד דוחים נימוק זה? ומשיבים: קל וחומר פריכא היא שבור, רעוע הוא, שאין לו בסיס. משום דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך אותו ולטעון כך: מה לסימנין — שנשתנה הגוף, ואפשר לומר שעכשיו היא נחשבת כאישיות אחרת ולכן היא יוצאת לחירות, תאמר במיתת אב — שכן לא נשתנה הגוף.

29 תני חדא שנויה ברייתא אחת: ענק הענקה שנותנים לעבד עברי כשמשתחרר — לעצמו, וענק של אמה העבריה — לעצמה. ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת: ענק אמה העבריה ומציאתה שייכים לאביה, ואין לרבה אדוניה אלא שכר בטלה בלבד, כלומר, מה שיכול היה להשתכר מעבודתה בזמן שהגביהה את המציאה.

30 מאי לאו האם לא ההבדל בין שתי הברייתות הוא הא — דנפקא זו שמענקה לאביה היא זו שיוצאת בסימנים, שכיון שהיא נערה ועודנה ברשות אביה לכמה דברים, לכן הוא המקבל את המענק, והא וזו שמענקה לעצמה היא זו דנפקא לה שיוצאת במיתת אב ומכיון שאין לה אב — המענק הוא לעצמה. וכדברי ריש לקיש, ובניגוד למסקנה שדחתה את דבריו!

31 ודוחים: לא, אידי ואידי זו וזו, שתי הברייתות, עוסקות באמה דנפקא שיוצאת לה בסימנין, ולא קשיא ואין זה קשה: הא דאיתיה לאב ברייתא זו היא במקרה שישנו האב ואז הוא המקבל את המענק, הא דליתיה לאב וברייתא זו במקרה שהאב איננו, שמת בינתיים לפני שהביאה סמנים ואז היא מקבלת את המענק.

32 שואלים: בשלמא נניח מה שאמרנו ענק של אמה העבריה לעצמה — הרי זה בא למעוטי למעט אחין של האמה, שהם אינם מקבלים את המענק לאחר מיתת האב. דתניא שכן שנינו בברייתא: ממה שנאמר "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" ויקרא כה, מו מדייקים: אותם, את העבדים הגויים, אתם מורישים לבניכם, ולא את בנותיכם לבניכם. מכאן שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו.

33 אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא פשוט שכן הוא! אלא למאן למי יתנו אותו? אמר רב יוסף: יו"ד קרת קא חזינא הכא יו"ד קטנה שנעשתה עיר גדולה אני רואה כאן, כלומר, התנא לא היה צריך לשנות זאת, ואמר את הדברים משום גרר הלשון, ואין בהם כל חידוש.

34 אביי אמר, הכי כך אמר רב ששת: הא מני זו הברייתא כשיטת מי היא — כשיטת החכם תוטאי הוא. דתניא שכן שנינו בברייתא, תוטאי אומר: מה שנאמר "העניק תעניק לו" הכוונה — ולא לבעל חובו. שגם אם העבד חייב כסף — אין המענק עובר לבעל החוב.

35 א גופא לגופה של הלכה שהזכרנו. שנינו, אלו מעניקים להם עת שחרורם: עבד היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת אדון, ואמה העבריה היוצאת בסימנין. אבל הבורח מאדוניו וכן היוצא בגרעון כסף — אין מעניקים לו. ר' מאיר אומר: בורח אין מעניקין לו, ויוצא בגרעון כסף — מעניקים לו.

36 ר' שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם, שלשה באיש ושלשה באשה, ואי ואין אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה.

37 ושואלים: מנא הני מילי מניין הדברים הללו? ומבארים: דתנו רבנן ששנו חכמים: יכול לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש, מנין לרבות שמעניקים גם לזה שיוצא ביובל ובמיתת האדון, ואמה העבריה היוצאה בסימנין? תלמוד לומר: שכתוב פעמיים "תשלחנו" "וכי תשלחנו" דברים טו, יג, שבאו לרבות שבכל אופן שמשחררים את העבד צריכים להעניק לו.

38 יכול שאני מרבה אף את הבורח ויוצא בגרעון כסף — תלמוד לומר: "וכי תשלחנו חפשי מעמך" שם מי ששילוחו הוא מעמך, כלומר, מרצונך ולפי דעתך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך. ר' מאיר אומר: בורח אין מעניקין לו לפי שאין שילוחו מעמך אלא הוא מעצמו ברח, אבל יוצא בגרעון כסף ששילוחו מעמך שהדבר צריך להיעשות בהסכמת האדון המקבל את הכסף.

39 ותוהים על עצם הענין: בורח, השלמה בעי צריך, כלומר, צריך הוא להשלים את השנים שהיה מחוייב לעבוד. דתניא שכן שנינו בברייתא: מנין לבורח שחייב להשלים — תלמוד לומר: "שש שנים יעבד" שמות כא, ב ולא בפחות מזה, ואם ברח באמצע — חייב הוא להשלים עבודת שש שנים.